עמוד הבית דבר העורך מוזיאונים גלריות מידעונים תרומות  (לפי סעיף 46)

גילי קליין

על מצעי עבודה גדולי ממדים וולמן "נשפכת" צורנית, חומרית, ורגשית. שדות צבע מתפקדים בו בזמן כצורה קונקרטית באה ונעלמת. הצורה הקונקרטית אינה מתיימרת להיות העתק של המציאות, כסוג של ריאליזם, אך עם זאת בזמן שהיא שואפת אל הצורה האמורפית היא גם מתוארת כדמות גברית או נשית. כמו רוצה לומר הקיים והמתאיין יכולים לשכון יחד, וזאת ברוח הגישה היונגיאנית הטוענת שהשלמות מותנית ביכולת להכיל את הניגודים. הצורות הנרקמות על מצע הציור מתארות קשר ביניהם כמו גם ניתוק שלהם מעצמם ומעולם של מציאות. כמו מרחפים בחלום, צפים במי הצבע עולים מהם ושוקעים בהם בו בזמן, כמו מתכתבים משהו עם הדמויות המרחפות של שאגאל. המרחב האופף את הדמויות הם שדות צבע, כשהחומר המירקמי, ושפעת הצבע נבלעים אל תוך הבד, כמו גם אל תוך עצמם בשיח שמתקיים בין הגוונים השונים. אלה נמהלים באלה, אלה חוצים את הגבולות של אלה, הכל מרחף נע ושט ובו זמנית גם יציב ומקובע. קווי רישום שבאים והולכים, מודגשים ונעלמים, מייצרים מצב דואלי שבו הציור בודק את הגבולות בין אסור ומותר - בבחינת סגור ופתוח, כן ולא, מציאות ופנטזיה, תמימות שמודעת לעצמה. היוצרת שופכת את הצבע, נוגעת בו, כמו מחוללת אתו ומתכתבת בדרכה האישית עם אמנות הפעולה של ג'קסון פולוק. בכך מאפשרת לציור – לצבע – לצורה להיות ולהתפוגג, להתכנס ולהתפזר, להגדיר גבולות ולשבור אותם. גילי קליין בוחרת פורמטים גדולים אותם היא פותחת, פורעת, קורעת, מחברת, צובעת ומציירת, רושמת, ונעה בין דמיון למציאות, בין מצבים שמתארים שבר ותיקון, סערת רוח מול שקט, חופש מול משמעת, ציור בפעולה. המסע שממנו נוצר הציור נראה כמסע שבו ציור לומד להתרקם ולהתמקם, ובו בזמן גם הרוח האישית, נפש האמן כסוג של תיאטרון בחצרות הנפש. צילום מורן בן טל ד"ר נורית צדרבויים להמשך קריאה

כל הזכויות שמורות לכאן - מציאות ישראלית באומנות

סייבורג מחשבים - בניית אתרים