עמוד הבית דבר העורך מוזיאונים גלריות מידעונים תרומות  (לפי סעיף 46)

שרה אלימי בגלריה אגריפס 12

אישה שחורה רוצה לעוף כשמה של העבודה המרכזית המוצגת בכניסה לגלריה היא פרספקטיבה ליצירתה של האמנית שרה אלימי זכרה לברכה. שרה מיעטה להציג וקצב יצירתה הוכתב במידה רבה מפעימות חייה המורכבים ומן התחנות הגיאוגרפיות שסימנו אותן: עין הוד, ירושלים, זכרון יעקב, קציר, חיפה ומושב צרופה. עבודותיה שנאספו מעיזבונה ומקרב משפחתה וחבריה, נפרשים לעיני הצופה בשבע חטיבות המייצגות את עיקרי עניינה של שרה ואת השיח האמנותי כמעט מונולוגי שקיימה עם סביבתה. נופים רחבי ידיים לצד מיניאטורות של ממש- מחשבתה של שרה מתהדהדת דרך העבודות בפאתוס נבואי ונוקב, אך יחד עם זאת באלגנטיות ובאירוניה דקה, הדוקה, חדה ומודעת מאוד, שכה אפיינו את אישיותה ואת נוכחותה הייחודית וחד- פעמית. שרה עזבה אותנו בעיצומו של החורף - ביום האחרון של 2022. במשך שנים נאבקה בגבורה במחלה אוטואימונית שהתגברה בחורפים ופערה פצעים בנפשה ובגופה. אצבעותיה איבדו מזריזותן והיא חדלה לצייר והתכנסה בעצמה. עם זאת שרה לימדה לרפא את עצמה, ומעת לעת, כשהיא מגייסת משאבים פנימיים ועבודת מודעות, היתה שבה ויוצרת. למרבה הצער, עם הזמן, הלכו כוחותיה וכלו ובסופו של דבר המחלה השתלטה על כל יישותה והביאה למותה. שרה נולדה בעיר קונסטנטין, אלג'יריה בשנת 1950 והיתה בתו של רב. בשנת 1961 הגיעה שרה לישראל עם משפחתה שהתיישבה במושב המסורתי צרופה על חוף הכרמל. בלב כבד נאלצה שרה להיפרד מן השפה הצרפתית ומכתביה אותם אהבה כל- כך והיתה נחושה לרכוש עברית טובה יותר אפילו מחבריה הצברים לכיתה. כנערה שוחרת אמנות, היא נמשכה בערגה אל מושבת האמנים הסמוכה עין הוד בה עברה להתגורר, ובתום השתלמויות שעברה הציגה שם את יצירותיה. היתה זאת תחילת דרכה וחייה כאמנית. כמה שנים אחרי היא מוצאת את עצמה בירושלים, מגדלת לבדה את בנה יקים. תוך כדי היא מתמודדת עם התפרצות המחלה ועם התקפים ראשונים. כשסוף סוף חזרה לצייר היא הציגה את תערוכת היחיד הראשונה שלה 'שעון חורף' בגלריה אנטאיה לאמנות פמיניסטית (אוצרת: ריטה מנדס-פלור, 2005). העבודות מיטיבות לתאר את תחושות הבדידות והקור שחווה שרה בירושלים. את הציורים ממלאות דמויות שמוטות איברים כמעין בובות סמרטוטים כשדימוי הכיסא משמש להן מטאפורה לחיפוש אחר מקום, בית ויציבות. שנותיה בירושלים הן גם השנים בהן נתנה ביטוי לנטיותיה הפוליטיות בהצטרפותה לפעילות מחסום ווטש ונשים בשחור. את חוויותיה ורשמיה פרשה בסדרת ציורים קטנים המתארת את המחסומים שהציבה מדינת ישראל להפרידהּ מהשטחים הפלסטיניים בגדה וברצועת עזה. גם סדרה זאת הוצגה בתערוכה באנטיאה. 'שעון חורף' הובילה לסדרת ציורי הקיץ של שרה המתארים את המרחב החקלאי ואת החממות הסובבות את מושב צרופה. הסידרה מציינת את חזרתה של האמנית צפונה, בורחת מהכפור הירושלמי - תחילה לזכרון יעקב ואז ליישוב קציר, מעל ואדי ערה, שם היא מוצאת שיח ועניין בישובים הערביים שמסביב, ומטפחת בביתה גן שופע. גם בסדרה זאת של ציורי הקיץ, באה לידי ביטוי ראייתה הפוליטית והחברתית של שרה. בציוריה של שרה הנוף אילם ושומם מאדם; שדות מושב לוהטים בחמה או שטח בנוי, פונקציונלי וקודרני. המרחב מסתמן כבוש, תחום וממושטר, שגורלם השברירי של יושביו נתון בידי שינויי אקלים או משוגותיו של ריבון אכזר. הטריטוריה הנופית של שרה מנסחת עמדה ביקורתית ורדיקלית בהתייחס לזהותם של מי שמודרים באופן סמלי גם מן המרחב הציורי שלה, למיקומם בתחתית הירארכיית הדיכוי בישראל, ברמיזתה לשותפות הגורל ולתרבות שקהילות אלה חולקות – פלסטינים ויהודי ארצות ערב והאיסלם. זוהי התקופה היצירתית ביותר שלה. משנת 2005 ועד 2015 שרה ציירה את רוב העבודות המוצגות בתערוכה זאת. במהלך תקופה זאת היא השתתפה בתערוכות קבוצתיות שונות בירושלים ובבאר שבע. בסדרה "אלג'יריה: זיכרונות ילדות", הכוללת יותר מ-30 יצירות, רובן מצוירות בפסטלים על נייר צבעוני בגודל A4, היא מנהלת שיח נוקב עם עברה באלג'יריה. במרכזן של העבודות מתוארים הווי בית הכנסת וימי החג, אך גם שיגרת יומן של נשות המשפחה - אמה, אחיותיה הגדולות והדודות. סדרה זאת אף הוצגה בשנת 2007 באתר האינטרנט המזרחי המיתולגי "קדמה" (אוצרים: ד"ר אהובה מועלם ויורם בלומנקרנץ). תקופה זאת מולידה שלוש סדרות נוספות, "דיוקנות עצמיים" -פעמים חמורי סבר ופעמים מופנמים ורכים, "תפילה" - סדרת קנווסים קטנטנים, וסדרת ציורים המתארת נשים כבולות. בפאראפרזה למינוח הביטחוניסטי "לסגור את השמים" שרה כינתה סידרת זו "שמים סגורים" כדי לבטא את חוסר אונן של הדמויות הדוויות מול הממסד האטום והחונק. שתי יצירות של שרה עומדות בפני עצמן. הראשונה "וידוי", שנוצרה במהלך ההפצצות על עזה בשנת 2008 והוצגה במכללת קיי בבאר שבע בתערוכה "הרגע האחרון" (אוצר: יורם בלומנקרנץ, 2014). העבודה עוררה סערה בקרב הסטודנטים וסוקרה בעיתונות המקומית באפריל של שנה זאת. בעיצומה של מלחמת צוק איתן, ב- 29 ביולי 2014 שרה כתבה בדף הפייסבוק שלה: ומה לעשות שהלב שלי לא יודע להבחין בין דם לדם. ומה לעשות שהעיניים שלי רואות ילדים, נערים, גברים צעירים. ומה לעשות שאנשים אהובים מאשימים אותי בהלקאה עצמית, בנאיביות, בבגידה. מנסה לגייס האהבה שבתוכי וזה מרגיש כפי שכתבה זלדה: "קח סירה וחצה את ים האש" והצער, הצער המצטבר הורג, מוות איטי ואכזרי. העבודה השנייה היא "אישה שחורה רוצה לעוף" והיא מגלמת לא רק את התודעה החברתית -פוליטית העמוקה והמנוסחת של שרה כפמיניסטית מזרחית, כמי שנעקרה ממולדתה הערבית אל סביבה ישראלית זרה ומנוכרת, אלא גם הזדהות עמוקה עם מוכפפות ומדוכאות כל העולם, בכללן נשים פלסטיניות מן המרחב המקומי שבין הנהר לים. לאחרונה הוצגה עבודה זאת בתערוכה "שמלה סימלה - שיבה לאנטיאה" (אוצרות: ריטה מנדס פלור ונעמי טנהאוזר, גלריה אגריפס 12 וגלריה מרי 2019) והפכה דימוי בולט בהפצת התערוכה ומסריה. ואז, אט אט, החלה הגינה הססגונית והמטופחת שלה בקציר להתייבש. שרה העדיפה להסתגר וכף רגלה מאנה לדרוך בסטודיו החדש שנבנה לה. לדבריה, כבר לא היתה מסוגלת עוד "לגייס את התשוקה". הזעם שהניע אותה כל העת בפיכחון החל שוקע ושוכך. "אשה שחורה רוצה לעוף" הפכה סמל ואנו רואים בציור זה כמו ביתר עבודותיה של האמנית שרה אלימי משמעות וחשיבות רבה לסיפור הבלתי כתוב של נשים מזרחיות בנות דורה. לצערנו, מעט מאוד נותר מכתיבתה של שרה, מלאכה בה עסקה לאורך השנים ומתוכה מצאנו לנכון להביא כאן את סיפור "הפסנתר". על כן, לדעתינו, יש חשיבות גדולה מאוד למרחב החזותי שיצרה שרה ואותו מבקשת תערוכה זאת לסכם עבור הצופה. מרחב דרכו העלתה וניסחה בסגנונה הפשוט והבהיר אך מרוכז ונוקב, את סיפורן של נשים שחורות נוספות ורבות, ברצותן לעוף גם הן. יורם בלומנקרנץ וריטה מנדס-פלור להמשך קריאה

כל הזכויות שמורות לכאן - מציאות ישראלית באומנות

סייבורג מחשבים - בניית אתרים