עמוד הבית דבר העורך מוזיאונים גלריות מידעונים תרומות  (לפי סעיף 46)

פמלה לוי בגלריה שלוש

פמלה לוי הגיעה לישראל בשנת 1976 ללא ידע קודם על הארץ. "פמלה, כגיורת אורחת, ראתה את הדברים מבחוץ" אמרה עליה ידידה שהיטיבה להכירה. ואכן היא כמעט לא למדה עברית. היחס שלה לארץ היה חזותי. היא "התאזרחה" באמנות שלה. היא הסתובבה עם מצלמה ברחובות ירושלים, בשכונות דתיות, בעיר העתיקה, בבריכת השחייה ובהמשך גם בתל-אביב, בתחנה המרכזית ועל חוף הים מול מלון דן. היא צילמה ללא הרף, ילדות תמימות, נערות מתבגרות, נשים בשלות ומזדקנות. הגברים שלה היו חיילים מתים, נערים שריריים וזקנים צפודים. מאוחר יותר בסטודיו היא לקחה דמות מפה ודמות משם, יצרה עולם של גופים עירומים ולבושים, מפגשים שיש בהם אלימות, מיניות, צפיפות ובדידות. הציור רווי מתחים וניגודים: כוח ופגיעות, אינטימיות וניכור. שני עשורים אחרי מותה מדום לב בשנת 2004 הציור כאילו צבר רבדים נוספים של משמעות. יתכן כי היה צורך באותו "מבט מבחוץ" כדי לראות משהו "שמבפנים" לא רואים אותו. כמה ציורים מוקדמים מתארים וריאציות שונות של אונס, החל בחבורת נערים הלופתים נערה עירומה וכלה באונס חזותי, אונס במבט. בציור "נערה רצה" חולפת גבר ונער לבושים. הנוף חשוף, טרשי, בשולי העיר, באזור התעשיה של תלפיות (שם גם נמצא הסטודיו שלה הנראה ברקע). הציור הזה הוא במידה רבה תשובה אישית ונשית ל"ארוחה על הדשא" של מאנה. אצל מאנה שני גברים לבושים משוחחים בנינוחות מעודנת כשלצידם אישה עירומה, נינוחה ובוטחת. אצל פמלה הנערה עירומה כאילו הולכת בטראנס, חשופה אך לא בהכרח חלשה. הטבע הפסטורלי החובק של מאנה הפך נוקשה, קוצני וזוויתי, מצמרר למגע אך מהפנט חזותית. הנשים בציוריה של פמלה חשופות ופגיעות, אך לא בהכרח חלשות, ולנערה הרצה, המנותקת מסביבתה, יש כוח פנימי וגב זקוף. כמה מאות מטרים מהסטודיו שלה בסדנאות האמנים בתלפיות התחיל המדרון של גיא בן הינום, וגם הוא מופיע ברקע רבים מציוריה. פמלה אהבה את הרעיון שהיא גרה ועובדת קרוב למקום בו החולין קרוב כל כך לרובד בעל עוצמה מיתולוגית. שם הציור "גיא בן הינום, וירגיליוס" מתייחס לירידה של וירגיליוס לשאול. במרכז הציור מופיע גבר מבוגר, חיוור, משקפיו תלויים על חזהו. אולי הוא ראה, אולי סירב לראות, ואולי הוא רואה כעת את השאול, אבל השאול אינו גיהינום של עינויים אלא של יום יום. מימינו ילד קטן עירום, משמאלו ילדות ונערות, חלקן מביטות ימינה, אולי לאיום מתקרב נעלם מהעין. הציור המאוחר "החייאה" נראה במבט ראשון כארוטיקה טרופית: זוג אוהבים כאילו צף בין הדגים במרחב הים הכחול. רחוק ברקע, על קוו החוף נראה צוות החייאה מטפל בטובע. האירוע שברקע הוא שנתן לציור את שמו, כתזכורת, ממנטו מורי, למוות הנמצא בכל מקום (אם כי אולי גם החיבוק הארוטי הוא החייאה). הציור של פמלה לוי נראה לעיתים כפנטומימה שקפאה. גם אם הנושאים התמתנו עם השנים, האלימות והחרדה נמצאים בכל מקום, בגלוי ובסמוי, לצד התמימות, הכוח והחושניות. טקסט: איתמר לוי אוצרת: נירה יצחקי להמשך קריאה

כל הזכויות שמורות לכאן - מציאות ישראלית באומנות

סייבורג מחשבים - בניית אתרים