עמוד הבית דבר העורך מוזיאונים גלריות מידעונים תרומות  (לפי סעיף 46)

דוד נרוב / שיח הצבע – שיחת הנפש

ים של צבעים שטים ונעים אלה אל אלה מתמזגים, נעצרים, מתערפלים ואפילו מתערסלים זה אצל זה, זה בתוך זה. נרוב מדבר בשפה של צבעים. הצבעים לא מגיעים אל מצע הציור מכוח עצמם, אך מרגע שהם נקבעים להיות שם נראה שהם מדברים את עצמם בעצמם. שיח של צבעים ברמות שונות של שקיפות, לעתים עטויי מרקם, נראים כמו עשן מתפזר ונמוג, תוך שהוא נגלה מחדש. מעין תנועה של היעלמות והתגלות, מרחבים וגבולות, סמיכות ודלילות. שפה של ניגודים שמייצרים שלמות. נרוב מצייר בסגנון הציור המופשט, שבו הצבע הוא המסר, הוא זה שאומר את דברו. הוא אינו מחוייב לייצג אובייקט מציאותי כל שהוא, הוא מדבר את טבעו שלו, מתוך הכורח של עצמו כפי שמגדיר זאת קנדינסקי בדברו על הציור המופשט. שפת האמנות אשר מילותיה צורה, צבע, מרקם, גוון, קו, כתם ועוד היא זו המדברת על מצע הציור של נרוב וכך נוצר סיפור חזותי אשר מופעו הגלוי אוחז עמו את הסמוי. סימפוניית הצבעיים בטונים השונים, במקצבים השונים מייצרים מנעד של סימנים שיש להם סיפור. רגע הם מתלכדים להתמזג, רגע הם ננעלים בתוך צורה סגורה, רגע הם נראים כגיאומטריים ולאחר מכן כעננים אמורפיים. פוליפוניה שבה 'רואים את הקולות'. אלה הם קולות הנפש. נרוב מתבונן וקשוב אל תוך מציאות פנימית ומגיב אליה בתנועות ומשיכות מכחול. נושאי הציור שלו נולדים מתוך שיח תוך אישי מודע ולא מודע, ואלה מייצרים שיח חזותי. ככל שהוא בעל מופע חזותי מושך עין ולב, כך הוא גם נותר אניגמטי, כמו אוחז עמו סוד. עולם פנימי שמספר את עצמו שוב ושוב, וככל שהפרטים ( ציור ועוד ציור) נראים כדומים, כל אחד הוא אחר ושונה. דומות שהיא מאחדת, ובו בזמן שונות שמייחדת. גוף העבודות של נרוב מתכנס להיות סוג של אמירה נחרצת, שבה יסוד הדברים מונח על כל מצע, כאשר החזרה שהופכת להיות חותם אישי וכתב יד, היא סוג של קביעת עמדה וחיזוקה. בו בזמן כל אמירה נפרדת, היינו כל יחידת ציור, היא עוד מימד ועוד נופך, עוד אפשרות, כמו בא לומר שגם כאשר אנו עוסקים מעניין לעניין באותו עניין, ניתן להרחיבו ולהעמיקו. ציוריו של נרוב מייצגים שתי צורות של חשיבה. חשיבת אורך מצד אחד, שבו נתון נאסף לנתון בדרך של הגיון, דבר נבנה אל דבר. חשיבת רוחב מצד נוסף וזו לוקחת מכאן ומכאן, מחברת, מפרקת, בונה ומייצרת חדש. זה עולם היצירה של נרוב אשר מקפיד לשמור על שפתו הלוגית, ובו בזמן מחדש ומשנה. גוף עבודות זה, ובכלל דרכו של נרוב בציור מצביעה על דרך ועל קו, עם הרבה כבוד לציור המופשט. ציורים אלה מראים שציור מופשט אינו מקרי וסתמי וגם במה שנראה או נקרא חופש יש סדר וגבולות. גוף עבודותיו מופנה אל הצופה כסוג של עבודות מאפשרות. על אף שאין פיגורציות ריאליסטיות עינו של הצופה כמו גם רוחו יכולים לאתר דמויות, מבנים, אובייקטים ונופים. זה הציור הפתוח שבו לא רק היוצר יצא למסע, מסע היצירה הרוח והנפש, אלא גם הצופה מוזמן לצאת למסע, בזמן שהיצירה עצמה יצאה ויוצאת לדרכה היא. ציורים אלה מאפשרים מרחב פרשני פתוח המזמין את הצופה, וכמו שאומברטו אקו מנסח 'יצירה אשר מחזרת אחר הקורא הפרשן היצירתי". נרוב מהדהד לזרם הפוביסטי, הפוינטליסטי, האבסרקטי והאקספרסיוניסטי ,בתוך כל אלה בנה שדה משלו אשר מתכתב עם מסורות ובו בזמן מוסיף ומייצר מסורת משלו. בציוריו ניתן לראות מיזוג בין נפש הצבע לנפש היוצר, וכשם שצבע מתמזג אל תוך צבע תוך שהוא גם מייצר גבולות, כך רוחו היוצרת ונפשו על רבדיה השונים המודעים ואלה שאינם מתמזגים גם הם. כך נוצרת הרמוניה חזותית וכשם שהרמוניה קולית יכולה להיות ערבה לאוזן, כך גם כאן ההרמוניה החזותית ערבה לעין. ד"ר נורית צדרבויים להמשך קריאה

כל הזכויות שמורות לכאן - מציאות ישראלית באומנות

סייבורג מחשבים - בניית אתרים