עמוד הבית דבר העורך מוזיאונים גלריות מידעונים תרומות  (לפי סעיף 46)

רות שומרוני בגלריה פריסקופ

תערוכה זאת נהגתה לפני שנתיים. לפני המבול, לפני שהשמיים נפלו עלינו, לפני שמגדל האשליות התנפץ, והותיר אותנו עירומים, יתומים, ובפיות פעורים. אותה תקופה עסקה רות בפיתוח מבנים אורבניים, דמיוניים, מלאי קישוטים ונצנצים, כמחאה נגד הנוף העירוני המשתנה מול עינינו ולא לטובה. מגדלים מונוטוניים יצוקים מבטון בעלי חזיתות מזכוכית מתמרים אל על כשהם חוסמים את יפי הטבע, השמיים והים, צמרות עצים, ציוץ ציפורים, הווי שכונתי, הולכי רגל וילדים המשחקים ברחוב. ה7 באוקטובר שינה תפיסות עולם, צורות ראייה ורגשות. המבנים שהיא יצרה, נשארו מבנים בעלי שתי קומות. קומת הבסיס נוצקת בצבעי חימר שונים המעניקים לה יופי טבעי, מכוסה בטביעות אצבעותיה של רות כרמז לאריחים עתיקים. על גוף המבנים חריטות בדגמים מופשטים, סמליים שהיו רווחים בפסלים של קבוצות שבטיות. על גבי קומת הבסיס מתנשא מאין מכסה פיסולי וייחודי המעניק לכל מבנה מאפיינים אישיים אך לו. המבנים עומדים מכונסים, נעוצים באדמה, סביב חלל ריק, מטאפורה לכיכרות שהתרוקנו מאנשים כתזכורת לתקופת הקורונה עת היינו מנותקים וספונים בבית המבנים מאזכרים צריחים, או מבנים המציינים מקומות קבורה, טירות נטושות, או מקומות רחוקים השאובים ממאגרי הזיכרון האישי והקולקטיבי. הכיכרות המקומיים בזמן הזה מלאות בשתיקה רועמת של אובדן תקווה וייאוש. הכיכרות מוקדשות לתזכורת החטופים, צילומיהם מעוררים תחושות של חרדה, אימה, ודאגה לשלומם. קולות של שמחה וצהלה מוחלפים בים של דמעות, ומחאות מסוגים שונים. נרות, דגלים, צילומים הופכים את הכיכר למחוז זיכרון קולקטיבי למציאות טורדנית וסוריאליסטית. כיכר העיר ריקה ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה, מקוננת נעמי שמר בשירה ירושלים של זהב. משהו בתוכנו נשבר, המשחק מכור, הביטחון האישי והקולקטיבי התמוססו. אל מול הכיכר המטאפורית, נפער קיר העיניים. לצידו קבוצת הצעקה, ראשיים אנונימיים פעורי עיניים ופעורי פה, שהצעקה בוקעת מהם, ממלאה את חלל הגלריה, והולכת ומתפשטת בעולם כולו. הצעקה המבטאת חרדה קיומית הופכת לסמן העיקרי של היצירה, כשהיא מבוטאת באקספרסיביות קיצונית, חפה מכל תו מיותר העיניים מתבוננות בסצנה הזאת כממאנות להאמין. קופסת חימר קטנה שבמרכזה עין מזוגגת בזכוכית מלאכותית, יוצרת את האישון הנראה כעין תותבת, מבט קפוא מתוך חלון בדיוני. העין- כפצע מבפנים, מזכירה את כותרת סרטו של סטנלי קובריק מ1994- "עיניים עצומות לרווחה". המיצב של רותי שומרוני הינו אנדרטת זיכרון יפהפייה , פיוטית למה שהיה ולא יחזור. האם נקום מהשברים? האם נוכל לעמוד אל מול התהום ולהינצל? אוצרים: שרי פארן , אריה קוץ להמשך קריאה

כל הזכויות שמורות לכאן - מציאות ישראלית באומנות

סייבורג מחשבים - בניית אתרים