יום האישה, חג החירות
מבט חטוף בלוח השנה מגלה לא מעט תאריכים ומועדים שמצפים לנו בחודשים מרץ-אפריל. מפורים ועד יום העצמאות, משובו של שעון הקיץ אל חיינו ועד יום הזיכרון לשואה והגבורה.
אבל בחרתי להתמקד בשני מועדים שלכאורה אין ביניהם קשר: יום האישה הבינלאומי (8.3) וערב פסח (5.4).
יום האישה הבינלאומי נקרא במקור "יום הפועלות הבינלאומי", והתחילו לציין אותו בשנת 1965 במדינות סוציאליסטיות וקומוניסטיות. החל משנת 1978, התפשט המנהג גם למדינות מערביות, אבל איבד בדרך את הנופך הסוציאליסטי-קומוניסטי שלו, של מתן כבוד לפועלת, והחל להתמקד בהישגים של נשים בתחומים שונים בעולמנו, שהיה נתון במשך אלפי שנים בידי הגברים. ההתמסחרות חדרה גם היא עד מהרה פנימה, ולא פסחה על ההזדמנות להפיק תועלת כלכלית בצורת רכישת מתנות של הגבר לאשתו / אהובתו, וגם תועלת פוליטית לארגוני נשים וללוחמות חברתיות, שמנסות להגדיר מחדש פמיניזם מהו.
אלא שבנוסף לכל אלה שתפסו טרמפ על ציון היום הזה, גם עולם התרבות והאמנות מפיק ממנו תועלת. ברחבי העולם, וגם כאן אצלנו, מתקיימים סביב התאריך הזה ארועים שונים שמעלים על נס הופעות, תערוכות ויצירות של נשים.
דרך ארוכה עשתה האישה באמנות ובתרבות, מאז הימים בהם שימשה כמודל גוף, עירום או לא עירום, והשראה ליצירות של גברים – פסלים, ציירים, משוררים ועוד – עד לימינו אלה בהם היא תופסת מקום של כבוד בכל תחומי היצירה, הבימוי, המשחק, המוזיקה, האוצרות וכיו"ב.
אז נכון שזה לא קורה בכל העולם, ונכון שגם כאן במדינת ישראל, שלא ברור לאן מועדות פניה, נתלשים שלטי פרסומת שעליהם מצולמות נשים, וההפרדה בין גברים לנשים גוברת במגזרים מסוימים, וישנן קבוצות רחבות בקרב העם שמאמינות כי קול באישה ערווה, ועולים קולות שמזהירים כי איראן ואפגניסטאן כבר כאן – אבל כל זה שייך לסיפור אחר, שלא זה המקום להרחיב בו.
לפי לוח השנה – חג הפסח, המכונה במקורות גם 'חג החירות', קרב ובא גם הוא. חג החירות – על שום מה? משום שבו יצאו אבותינו ממצרים, מעבדות לחירות.
אבל, האם אנחנו באמת בני-חורין? האם אנו מתנהגים כרצוננו, או שמתנהלים אנו בהתאם לחוקים ואיסורים וצווים שנכפים עלינו מלמעלה? והתודעה, האם חופשייה היא, או שנוהרים אנחנו אחרי צו האופנה ואחרי גיבורי התרבות והמשפיענים למיניהם, שמדגמנים לנו מה נכון ואיך צריך?
גם את עולם האמנות פוקדות אופנות שונות, יש ביניהן שמשתרשות, ויש שחולפות עם הרוח. לא חסרות דוגמאות של אמנים נפלאים שיצרו בתנאים של עוני ורעב, או שלא זכו להערכה ולכבוד, ובוודאי שלא לתמורה כלכלית, ורק אחרי מותם הם עלו לגדולה, ויצירותיהם מוצגות כיום במיטב המוזיאונים ונמכרות במחירים אסטרונומיים?
רבים מאותם אמנים חשו עצמם בני חורין, ודבקו באומנותם, שהיוותה גם את אמונתם. הם אהבו את מה שהם עשו. הם האמינו במה שהם יצרו. ולמרבה הצער, האחרים הכירו והוקירו אותם רק אחרי מותם.
אז האם הנשים הן בנות חורין במאה ה-21? האם הן הגיעו לשיוויון מלא עם הגברים? לפחות במערב? האם מהפיכת ה-me-too מסייעת להן לעשות עוד צעד לעבר השיוויון המגדרי, ולהיות הן עצמן, ולעבוד, וליצור ולבלות ולעשות ולהגיד – מבלי שיספגו הערות, הגבלות, איסורים וחרמות?
התשובה די ברורה – יום האישה הבינלאומי מזכיר לנו שהדרך עודנה ארוכה. נשים רבות עוסקות באמנות, אבל בפסגת ההצלחה, שם נמצאים הכסף והכבוד, מצטופפים בעיקר גברים. וחג הפסח, חג החירות, מזכיר לנו, שהאנושות כולה, מי יותר מי פחות, עדיין לא השתחררה מכבליה.
==
ובינתיים, עד שנתקדם עוד כמה צעדים בכיוון הרצוי והנכון – שיהיו לנו חגים שמחים, עד כמה שניתן... ??
יורם מארק-רייך, עורך תרבות
|
|
|
|
|
|
| כאן |
|
|
|
| המגזין החדש |
|
|
| הספר החדש |
|
|
| הוצאה לאור |
|
|
|
| |
|
|
|
